מאת: אריקה


... היי, איפה אתה? אהה, אני רואה אותך מתחת לעלים שם, מלפפון נהדר שכמוך, מאחורי הכרוב, רק מחכה לי שאקטוף אותך. אני מרגישה את עורך הקריר והזיפי, גופך שופע מים טהורים, מוכן לשתף אותי בכל הטוב שאמא אדמה ואבא שמש השקיעו בך. אני רוצה לאכול אותך, בדיוק כפי שאתה, מקרר ומרווה אותי, ביום חם שכזה. ודרכי אתה תעבור, תשחרר לתוכי בדיוק מה שאני צריכה, ואז תחזור אל האדמה, בקרוב תזין דורות באים של צמחים ...

מה באמת אנחנו יודעים? מאין בא החינוך שלנו? האם אנו יכולים לערער על ה"אמת"? מגיל צעיר הונחינו על ידי חוקים רבים, איך לחיות ומה לאכול. בכל רגע אנו מסוגלים לבחור לשחרר את עצמנו לחופשי. בואו נתנתק מהחיים הלא-טבעיים והסלולים ונצא אל בר היערות והשדות שלא נגעו בהם. כאן נוכל לזרוק את כל זרעי המחשבה שלנו לאוויר. הם ינחתו בכל מקום שתיקח אותם הרוח. על קרקע עשירה, שם הגשם והשמש יטפחו אותם לנבטים חסונים וצעירים. הם יצמיחו שורשים עמוקים הסופגים את תבונת האדמה שמעגנת אותם בעוד הם גדלים כלפי מעלה והחוצה אל האטמוספירה. עם תבונא זו, אין רוח החזקה דיה בכדי להזיז אותם.

למרבה המזל, אפשר למצוא את העושר התבונתי הזה ממש כאן. כאן בתוכינו. אנחנו לא צריכים שום חינוך רשמי. אנו מסוגלים ללמוד להקשיב לגוף שלנו, להקשיב לאדמה, בעוד אנו נעשים מודעים יותר יותר למה שאנחנו באמת "צריכים". פשוט להרפות ולהשתחרר, ולהתחיל לסלק את כל הרעלים ש"תוכנתו" אל הגוף והנפש ומערפלים את החזון שלנו.

כשאנו מחליטים לעשות שינוי, הגוף והנפש שלנו חייבים קודם כל להתנקות, בכל פעם קצת, ממשקעים רעילים שהצטברו במשך השנים. כשאנו נעשים נקיים יותר יש לנו סיכוי טוב יותר להקשיב לגופנו ולרפא את עצמנו. זהו זמן מעבר, ובכל זמן מעבר או תקופה של שינוי מהותי, מכאובים ישנים מתחילים להגיח מהעבר. ערעור על כל מה שחשבנו שהוא אמת, מביא עימו צורך בלתי נמנע בריפוי עצמי, לפני שנוכל להרגיש בנוח במציאות חדשה. מה לגבי הצורך במכונית? בית נחמד? קריירה? תוכנית גמל? ביג מק? טופו עם אורז וירקות? אנחנו מקשרים את כל הדברים האלה לנוחות ובטחון. תאגידים מרוויחים מהניתוק הזה מהטבע. הם עושים כסף ממוצרים מאובדים (שבעיבוד איבדו את הקשר לטבע): מזון מאובד, תמרוקים, חומרי ניקוי, אריזות, ריסוס ודשן בחקלאות, תרופות ועוד...

כאשר אני מתחברת מחדש ל"עצמי האמיתי" שבי אני גם מתחברת מחדש לטבע ולאנשים סביבי באופן אינטימי ואוניברסלי יותר. התחושה לא תמיד נוחה בהתחלה, אבל כשאני מסתכלת קדימה על מה שאוכל להשיג, האי-נוחות היא הכרחית וכדאית.

... שלוק! אה שלום מר כלב, זה שאוהב לבוא לחצר שלנו לעשות את צרכיו! מה הסיפור שלך? מה גורם לך לעשות את מה שאתה עושה? אתה ואני, חיות בית בעולם מאובד ומחורבת, נאיבים ותלותיים, איבדנו קשר עם האינסטינקטים שלנו. האם אי פעם אוכל לכוון את עצמי מחדש לחיות שוב כחיית-בר?

תרגום: אופק


בעלי-חיים או צמחי בּוּר הם אלו שבורחים מתהליך הביות וחוזרים, באופן חלקי או מלא, להווית בר. בּוּרוּת (Rewilding) זהו תהליך הפוך לביות וחירבות. חזרה לטבע, גילוי השורשים שלנו, פינוי הנתיב שלנו מפסולת כך שנוכל להתחבר באמת עם מה שמתרחש בתוכינו. זהו כיוון מחדש של גופינו, החיים שלנו – גמילה מהתמכרויות ישנות והרגלים ישנים. זוהי התייצבות אמיצה מול חיים חדשים ולא-נודעים. אנו חיים באופן פשוט יותר. כשיש לנו פחות צרכים, אנו חיים באופן קל יותר עם הסביבה. איך נלביש את עצמינו, למה אנו זקוקים באמת? על ידי אתגור אורח החיים שלנו אנחנו יכולים להפטר מעודפים – עודף חשיבה, עודף חפצים, עודף מטענים מהעבר.

... ויום טוב לך, עלה חוביזה יפהפה, אותך אני מעריצה. האם היית מאמין שפעם הייתי אדישה לפלאיך? לא הייתי חושבת אפילו להינות ממך מבלי לחמם אותך למוות מעל האש, ולהוסיף כל מיני חומרי טעם המסתירים את חיוניותך האמיתית. אולם עכשיו כשאני בולעת את עורך הקטיפתי, אני יכולה להרגיש את האון שבך, את האיתנות הירוקה שבך, זורמת דרך עורקיי ...

אני לקטית, מלקטת בתוך המציאות שלי, בחיפוש אחר החיוניות שבי, העצמי הפראי. אני עוברת את התהליך הזה עם חמלה וקבלה לגבי הרקע ממנו באתי וה"צורך" שלי בנוחות. אני לוקחת הכל בקלות ובאיטיות, מבלי לדחוף את עצמי רחוק מדי ומוקדם מדי. אנו חיים בסביבה שאיננה טבעית, ואני שואלת את עצמי איך לחיות בה ולפגוע בה כמה שפחות ולקחת רק את מה שאני צריכה.

... א-הא! אוצר! כשאני זוחלת על ברכיי במקביל לטרסת האבן הקרירה, מתחת לעץ הפומלה המלא כדורים ירוקים, אני מוצאת את מה שחיפשתי. פסיפלורות (פרי התאווה) סגולות שובות-לב במיוחד, חבויות בין עלי-המילונים. יש לי מזל ואני מוצאת כמה מוכנות לאכילה, עם קליפה מקומטת, המבטיחה מתיקות. אני מבקעת את הפרי עם שיניי, ועם צליל פיצוח עדין המיץ הכתום והמתוק והזרעים מותזים אל פי. כן! זוהי תאווה!

אני יודעת שמאז שהתחלתי במסע הזה, אין דרך חזרה. ניסיתי פעמים רבות לחסום את הדרך, לשכנע את עצמי שהחיים הקודמים היותר "בטוחים" ו"נוחים" היו טובים יותר. אינני יכולה. אני שומעת את הקול הפנימי שבי קורא לי לחזור, בחזרה למקור, דוחף בי ללכת עד הסוף, עם האתגרים, עם אי-הנוחות, עם הכול.